פסק-דין בתיק ה"פ 53855-09-11

המבקשים רכשו מהמשיבה 1 רכב המשועבד למשיב 4. המבקשים שילמו את מלוא תמורת הרכב, אך הבנק מסרב לבטל השעבוד. מכאן התובענה שבפניי, למתן פסק דין הצהרתי, לפיו מתבקש בית המשפט להצהיר כי המבקשים הינם הבעלים היחידים של רכב שמספרו 64-625-72 (להלן: " הרכב") וכי השעבוד הרובץ על הרכב- בטל.

כמו כן, מתבקש בית המשפט להצהיר כי הסכומים אשר שולמו ע"י המבקשים בסך כולל של 125,000 ש"ח והופקדו בחשבון המשיבה 1 המתנהל אצל המשיב 4 (להלן:" הבנק"), הם בתמורה מלאה בעבור המשכון הרובץ על הרכב.

לחילופין, מתבקש בית המשפט להצהיר כי הכספים שולמו ע"י המבקשים, שייכים למבקשים ועל הבנק להשיבם לטובת המבקשים.

העובדות הצריכות לענייננו

המשיבה 1 ניהלה חשבון בסניף רמת גן אצל הבנק. המשיב 2 הוא מנהל המשיבה, אם כי לא היה בעל זכות חתימה בחשבון הבנק. המשיב 3 היה בתקופה מסוימת בעל מניות במשיבה 1.

המבקשים רכשו את הרכב מהמשיבה 1, כביכול, באמצעות המשיב 2.

ביום 30/3/11 הפקידו המבקשים בידי המשיב 2 המחאה על סך 10,000 ש"ח וביום 7/4/11 העבירו המבקשים שתי המחאות בסך כולל נוסף של 115,000 ש"ח לטובת הבנק, כל זאת בתמורה לרכישת רכבה של המשיבה 1, לאחר שהמשיב 2 הודיע למבקשים כי על הרכב רובץ שעבוד לטובת הבנק. המבקשים מודים בכך כי עת ביקשו לרכוש את הרכב, יידע אותם המשיב 2 בדבר קיומו של שיעבוד לטובת הבנק. ביום 7/4/11 קיבלו המבקשים את הרכב לידם והשתמשו בו כבעלים עד חודש אוגוסט, עת נתפס הרכב ב במסגרת הליכים למימוש השעבוד.

לצורך גביית חוב המשיבה 1 אצל הבנק ומכוח שעבוד לטובת הבנק, נפתח ביום 31/7/11 תיק מימוש משכון בלשכת ההוצאה לפועל  כך שביום 4/8/11 מונה לרכב כונס נכסים והרכב נתפס כאמור.

טענות המבקשים

בקליפת האגוז, טוענים המבקשים כי הרכב נמכר להם ע"י המשיבים 1-2 ותמורתו המלאה שולמה ע"י המבקשים למשיבה 1. לטענתם, סכומים אלו הופקדו בחשבון המשיבה 1 המתנהל אצל הבנק, לאחר שנציגי הבנק התחייבו בפני המשיבים 1-2 להסרת השעבוד רובץ על הרכב, עם פירעון מלוא תמורת הרכב.

לשיטת המבקשים, הבנק חזר בו מהסכמתו לביטול השעבוד לאחר קבלת מלוא התמורה, בטענה כי הוחלף בעל המניות במשיבה 1, הבנק קרא לפירעון מיידי של מלוא חובות המשיבה 1 כלפיו ויצר חוב פתוח, שבעקבותיו ביקש לממש את השעבוד, למרות התחייבותו הקודמת להסרת השעבוד עם קבלת מלוא תמורת הרכב.

המבקשים טוענים כי התנהגות הבנק לאורך כל הדרך עולה כדי חוסר תום לב, בכך שהפר התחייבויותיו כלפי המשיבים 1-3 ונתן להם להסתמך על הבטחה כוזבת, שהשעבוד יוסר מייד עם הפקדת הסכומים אולם בפועל לא התכוון לעשות כן.

לטענתם, הבנק עושה עושר ולא במשפט בכך שקיבל מהמבקשים סך כולל של 125,000 ש"ח כנגד התחייבויותיו להסרת השעבוד ולולא התחייבות זו, לא היו המבקשים פועלים כלל לקניית הרכב.

טענות הבנק

לטענת הבנק, הוא מעולם לא נתן הסכמתו להסרת השעבוד הרובץ על הרכב, לא בע"פ ולא בכתב, זו גם אינה קימת אצל המבקשים או אצל המשיבים 1-3.

לשיטת הבנק, אין למבקש 1 (להלן:" המבקש") להלין אלא על עצמו, מקום בו לא נקף אצבע על מנת למנוע את המצב בו הוא מצוי היום. המבקש לא בדק את זהות המשיב 2 ולא וידא את היותו עובד החברה טרם רכישת הרכב ובטרם ביצוע התשלומים לידיו. המבקש, למרות ידיעתו הברורה כי הרכב משועבד לבנק, לא פנה אל הבנק ע"מ לברר האם מוכן הבנק להסיר את השעבוד הרובץ על הרכב לטובתו בתמורה להפקדת סכום מסוים. המבקש עשה שימוש ברכב במשך 4 חודשים, מבלי שבוצעה העברת בעלות ברכב על שמו ואף במהלך תקופה ארוכה זו, לא מצא לנכון לפנות אל הבנק ולהודיע  כי רכש את הרכב, ולו על מנת להקטין את נזקי הבנק.

לטענת הבנק, התנהגות זו עולה כדי התנהלות חמורה שברשלנות ובמחדל, שיש בה כדי לשלול את תום לבו של המבקש.

הבנק מפנה בסיכומיו לטענות המבקש והמשיבים 1-3 אשר לטענתו, רצופות סתירות מהותיות ומפנה לעדויות מנהל הסניף הרלוונטי בבנק וסגנו, מהם עולה כי המשיב 2 מעולם לא פנה אל מנהל הסניף לעניין הסרת השעבוד, בייחוד מקום בו המשיב 2 לא היה כלל מורשה חתימה של המשיבה 1.

לטענתו הבנק, המשיבים עשו דין לעצמם ולבנק כאחד, כאשר קבעו לבנק באיזה סכום הוא יסכים לשחרר את השעבוד, שעה שהבנק כלל לא היה מודע לכוונה זו, שכן לעניין זה לא נתקבלה פנייה, לא ע"י ב"כ המשיבים 1-3 ולא ע"י המבקשים.